‏הצגת רשומות עם תוויות בג"ץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בג"ץ. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

בג"ץ - יחיא אשתר נ. מדינת ישראל - משרד החקלאות




בבית המשפט העליון

בג"ץ  6422/10

בפני: 
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט  ע' פוגלמן

העותר:
יחיא אשתר
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיב:
משרד החקלאות
                                   
עתירה למתן צו על תנאי
                                   
בשם העותר:                   עו"ד גלעד חיון
בשם המשיב:                   עו"ד אביטל סומפולינסקי



השופט ע' פוגלמן:

1.      בבעלותו של העותר משק חקלאי אשר שימש, בין היתר, לגידול אווזים ופיטומם. פרקטיקת הפיטום שנהגה על-ידי העותר ומגדלים אחרים – ואשר עוגנה על ידי שר החקלאות בתקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), התשס"א-2001 (להלן: התקנות) – נידונה  על ידי בית משפט זה במסגרת עתירה שהוגשה על-ידי ארגונים להגנה על בעלי חיים. בפסק הדין שניתן בעתירה נקבע, כי פרקטיקת הפיטום הנוהגת היא בלתי חוקית, משום שהיא סותרת את הוראת סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 האוסרת על עינוי של בעל-חיים, על התאכזרות אליו או על התעללות בו. בצד האמור נקבע, כי ביטול התקנות ואיסור הפיטום על פיהן ייכנסו לתוקפם כשנה וחצי לאחר מועד מתן פסק הדין. זאת, על מנת לאפשר לכל הגורמים הנוגעים בדבר לשקול את המדיניות הראויה לעניין פיטום האווזים, ובמידה ויוחלט להמשיך בקיום הענף, להתקין תקנות שתבטחנה שימוש באמצעים שיפחיתו את הסבל הנגרם לאווזים (ראו: בג"צ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212 (2003)).

2.      נוכח האמור בפסק הדין נקט המשיב בצעדים שונים שנועדו לבחון את קיומן של פרקטיקות פיטום אלטרנטיביות, אולם בסופו של דבר הגיע למסקנה כי אין בנמצא פרקטיקות כאלה העולות בקנה אחד עם הדין ועם פסיקתו של בית משפט זה. על רקע זה החליטה הממשלה, ביום 2.10.2005, על סגירת ענף האווזים וענף המולרדים ובהמשך, הוציא מנהל השירותים הווטרינריים הנחיה בנוגע לאיסור הלעטת אווזים והתארגנות לסגירתו של הענף. בהתאם להנחיות המשיב, החל מיום 15.4.2006, נאסרה כל צורה של פיטום והלעטת אווזים, וכלל האווזים שנמצאו במפטמות צריכים היו להיות מובלים לשחיטה. בהמשך, ולאחר הליכים משפטיים נוספים שאין לנו צורך להתייחס אליהם כאן בפירוט, החליטה הממשלה להקים ועדה בין-משרדית שתבחן את אופן הסיוע למפטמים מתוך הנחה שבעקבות ההתפתחויות המתוארות לעיל, הם יסגרו את עסקי הפיטום שבבעלותם. הוועדה הבין-משרדית התכנסה למספר ישיבות שלאחריהן הובאה סוגיית הסיוע לעוסקים בענף לממשלה, אשר קיבלה, ביום 9.7.2006. החלטה שכותרתה "סיוע לחקלאים בעקבות סגירת ענף האווזים וענף המולרדים". החלטה זו קובעת, בין היתר, כי הממשלה תעמיד תקציב בסכום כולל של 22 מיליוני שקלים לצורך מתן הסיוע, בחלוקה שווה בין שנות התקציב 2006 ו-2007. עוד קובעת החלטה זו קריטריונים  להענקת הסיוע, וביניהם, הפסקת הפעילות הקשורה למשק גידול האווזים, על כל שלביו.

3.      העותר שלפנינו הגיש, ביום 17.8.2006, בקשה לקבלת דמי הסתגלות בהתאם להחלטת הממשלה אמורה. על אף ההנחיות בעניין זה, לבקשה לא צורפה הצהרה בדבר הפסקת גידול האווזים. בקשתו של העותר אושרה עקרונית ביום 31.8.2006, בכפוף לצירוף טופס הצהרה בדבר הפסקת גידול האווזים. העותר לא שלח את הטופס האמור, וחרף זאת, נשלח אליו, ביום 4.8.2006 מכתב נוסף, בו הוא ובנו התבקשו לחתום בפני עורך דין על התחייבות לפיה הם חדלו מפעילות של גידול אווזים. פניה זו אף היא לא נענתה על-ידי העותר ועל רקע זה נשלח לו, ביום 6.12.2006 מכתב שלפיו בקשתו לסיוע נדחתה. במכתב צוין, כי לצורך הטיפול בבקשה נדרש העותר לחתום על הצהרה לפיה הפסיק לחלוטין את פעילות הגידול אולם הצהרה כזו לא הועברה. באותו מכתב צוין עוד, כי לפי מידע שהגיע לידי המשיב, העותר ממשיך להפעיל עסק בענף האווזים ומשכך, בקשתו איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו להענקת סיוע. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 25.6.2007, התקבל במשרדי המשיב מכתב מאת העותר, אליו צורפה התחייבות אשר נחתמה, לכאורה, ביום 18.9.2006, לפיה החל מיום 17.9.2006 הפסיק העותר להפעיל את עסק האווזים. העותר לא הסביר מדוע הגיש את ההצהרה באיחור כה רב על אף שלכאורה, היא נחתמה עוד בחודש ספטמבר 2006. עניינו של העותר נדון ביום 17.7.2007 ולאחר בחינת מכלול נסיבות העניין – לרבות ראיות שהגיעו לידי המשיב ומהן עלה כי במשקו של העותר נמשכת כסדרה פעילות גידול האווזים ופיטומם – הוחלט לבקש מהעותר הסבר לאיחור בהגשת הבקשה. בתגובה הבהיר העותר, במכתב מיום 10.7.2007, כי בשל חובות אליהם נקלע המשיך בפעילות הגידול. יחד עם זאת התחייב העותר להפסיק את פעולות ההאכלה של האווזים לאחר שיקבל את הסיוע שלקבלתו עתר. במכתב נוסף שנשלח מטעמו ציין העותר, כי הוא ובנו ניסו להתפרנס באופן חוקי מגידול אווזים בדרך של האכלה במקום פיטום אולם נאלצו להפסיק את פעולת העסק בשל תביעות של גופי צער בעלי חיים שהוגשו נגדו.

4.      נוכח פניותיו של העותר הועלה הנושא לדיון נוסף. בשלב זה, הצטברו בידי המשיב ראיות מנהליות נוספות שעוררו חשד כי העותר לא הפסיק את פעילות משק האווזים וכי במשקו ממשיכה להתבצע הלעטה של אווזים. בה בעת, הוגש נגד בנו של העותר כתב אישום בגין פיטום אווזים. על רקע כל אלה, הוחלט כי אין מקום לשנות מן ההחלטה לפיה העותר אינו זכאי לסיוע. ההחלטה בעניין זה נמסרה לעותר ביום 15.8.2007. מאז, שב העותר ופנה, מספר פעמים, למשיב, אשר לא שינה מעמדתו לפיה העותר איננו עומד בקריטריונים לקבלת סיוע וביום 1.9.2010 הגיש העותר את עתירתו שלפנינו בגדרה הוא טוען, בין היתר, כי הוא עמד במועדים הנדרשים לצורך הגשת הטפסים הרלוונטיים ואף אם נפל איחור בהגשתם הרי שמדובר באיחור פעוט ושולי. מכל מקום, לעמדתו, מניעת הפיצוי ממנו מטעם פרוצדוראלי כזה לוקה בחוסר מידתיות. עוד טוען העותר, כי החלטותיו של המשיב הסבו לו פגיעה כלכלית קשה, וכי הוא מעוניין לשקם את משקו ולעסוק בחקלאות ולשם כך הוא זקוק לפיצוי שלקבלתו עתר. העותר ממשיך וטוען, כי כתב האישום שהוגש נגד בנו – נמחק וממילא, הוא אינו אחראי למעשיו של בנו, שהוא בגיר העומד ברשות עצמו. לשיטתו של העותר, בקבלת ההחלטה בעניין זכאותו לפיצוי לא היה מקום להתחשב בכך שנגד בנו הוגש כתב אישום בגין פיטום אווזים, וממילא מדובר בכתב אישום שנמחק.

5.      בהתאם להחלטתי מיום 1.9.2010 הועברה העתירה לתגובת המשיב. המשיב סבור כי דין העתירה להדחות על הסף בשל השיהוי הרב שנפל בהגשתה. בעניין זה טוען המשיב, כי ההחלטה בעניינו של העותר התקבלה בחודש דצמבר 2006 והחלטה נוספת בעניינו התקבלה בחודש אוגוסט 2007. על אף עובדה זו, העתירה שלפנינו הוגשה רק בחודש ספטמבר 2010 והיא מבקשת, למעשה, לתקוף החלטה מנהלית למעלה משלוש שנים לאחר קבלתה. המשיב מוסיף ומדגיש, כי אין מקום להדרש, כיום, לטענותיו של העותר משום שהן עוסקות בזכאותו לסיוע אשר נקבע כחלק מתקציב משרד החקלאות לשנות תקציב שחלפו זה מכבר. אף לגופם של דברים סבר המשיב, כי בעתירה אין ממש. בהקשר זה נטען, כי העותר הודה כי לא הפסיק את פעילות משק האווזים שלו בהתאם להחלטות הממשלה הרלוונטיות ובידי המשיב הצטברו ראיות מנהליות רבות אשר העלו כי פעילות כזו אכן ממשיכה להתקיים במשקו של העותר. משכך, הוא לא עמד בקריטריונים שנקבעו לשם קבלת הסיוע ובקשתו – בדין נדחתה.

6.     לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף, מפאת השיהוי שנפל בהגשתה. אבהיר את עמדתי זו. מקום בו נטענת טענה בדבר הגשתה של עתירה מנהלית בשיהוי נדרש בית המשפט לבחון שלושה יסודות. האחד, יסוד השיהוי הסובייקטיבי, הבוחן אם התנהגותו של העותר מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. השני, היסוד האובייקטיבי, שעניינו מידת השינוי שחל במצב בשטח והיקף הפגיעה באינטרסים של צדדים מעורבים בשל העיכוב בהגשת העתירה. אל מול יסודות אלה – התומכים, בנסיבות המתאימות, בטענה של שיהוי – יש לבחון את שאלת התקיימותו של יסוד שלישי, שעניינו מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי המתגלה מתוך המעשה המנהלי נושא העתירה. נקבע, כי מבחן אחרון זה "מבטא את העיקרון שלפניו בית המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב. עקרון זה חל מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי" (עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם, 7.12.2006) פס'ה 87 לפסק דינה של השופטת א' פרוק'ציה. כן ראו: עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 679 (2002); בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית-גת, פ"ד מב(1) 678, 695-694 (1988); בג"צ 2285/93 נחום נ' גיורא לב, ראש העיר פתח-תקווה, פ"ד מח(5) 630, 642 (1994)). אכן, כוחה של טענת השיהוי לא יעמוד לה "במקום שמתגלית בו לבית-המשפט עשייה שרירותית ובלתי חוקית בעליל של רשות מרשויות המדינה, אלא במקרים יוצאי-דופן במיוחד" (בג"צ 8445/99 תנועת הנוער צבאות ה' שליד ניידות חב"ד נ' משרד החינוך, פ"ד נו(3) 241, 242 (2000). כן ראו:  בג"ץ 1438/98 התנועה המסורתית נ' השר לענייני דתות, פ"ד נג(5) 337 (1999)). השאלה אם עתירה מסוימת תדחה מפאת שיהוי תוכרע בכל מקרה לפי נסיבותיו ועל יסוד איזון בין היסודות עליהם עמדתי.

7.     להשקפתי, בנסיבות המקרה שלפנינו, מוביל איזון זה למסקנה כי דינה של העתירה  להידחות על הסף. זאת, כאמור, בשל השיהוי שבהגשתה. ראשית, העותר המתין פרק זמן ממושך של שנים מספר בין המועד שבו התקבלו ההחלטות בעניין הזכאות לסיוע ועד למועד הגשתה של העתירה שלפנינו. כעולה מן הסקירה שהובאה לעיל, ההחלטות בעניין זכאות לסיוע בנושא הנדון התקבלו עוד בין השנים 2007-2006. אולם, את עתירתו הגיש העותר, כאמור, רק בחודש ספטמבר 2010. בהקשר זה מקובלת עלי עמדתו של המשיב לפיה העובדה שבאי-כוחו השונים של העותר המשיכו לפנות בעניינו למשיב – על אף שבעניינו התקבלה זה מכבר החלטה סופית שבה דבק המשיב בכל פניותיו של העותר אליו – לא היה בה כדי לעצור את מרוץ השיהוי, שכן כפי שנפסק, "עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות" (בג"צ 410/78 מילס ישראל נ' שר האוצר פ"ד לג(1) 271, 272 (1979)). במובן זה לוקה עתירתו בשיהוי סובייקטיבי.

8.     העתירה שלפנינו לוקה גם בשיהוי אובייקטיבי. בעתירתו מבקש העותר לבחון את שאלת זכאותו לסיוע אשר נכלל, כאמור, בתקציבו של משרד החקלאות לשנים 2007-2006. עובדה זו עולה באופן מפורש מהחלטת הממשלה העוסקת בסוגיית הסיוע למגדלים. משכך, לעת הזו, התקציב שיועד לסיוע חולק במלואו ולמעשה, אין בנמצא עתודות כספיות שיאפשרו הענקת פיצוי לעותר. במובן זה חל שינוי מהותי אצל המשיב, וקבלתה של העתירה תביא לפגיעה ממשית באינטרסים שלו ובאינטרס הציבורי ככל שהוא נוגע לשמירה על המסגרת התקציבית. המבחן הסובייקטיבי והמבחן האובייקטיבי תומכים, אפוא, שניהם בטענת השיהוי. אוסיף ואומר כי להשקפתי, בנסיבות המקרה שלפנינו העתירה איננה מגלה פגיעה כלשהי בשלטון החוק או באינטרסים ציבוריים חשובים. כעולה מן הדברים שהובאו לעיל, עניינו של העותר נבחן, פעמים מספר, בידי הגורמים המקצועיים הרלוונטיים. לעותר אף ניתנו לו לא מעט הזדמנויות להשלים מסמכים חסרים שנדרשו לשם קבלת הסיוע. בנוסף, החלטתו של המשיב בעניינו של העותר התבססה על ראיות מנהליות שנאספו נגדו, ואשר העלו כי הוא המשיך בפעולות של גידול האווזים ופיטומם במשק שבבעלותו לאחר המועד שבו פעילות זו צריכה היתה להיפסק כליל. בנסיבות אלה, על פני הדברים, אין לומר כי התנהלותו של המשיב או ההחלטה שקיבל ביחס לזכאותו של העותר לסיוע היתה נגועה בפגם של שרירות או אי-חוקיות. בנסיבות אלה, כוחה של טענת השיהוי לא פג, והיא מצדיקה, בנסיבות המקרה שלפנינו, את דחייתה של העתירה על הסף.

נוכח כל האמור, העתירה נדחית על הסף.
           
ניתן היום, י"ד בכסלו התשע"א (21.11.10).



ש ו פ ט ת
ש ו פ ט






בג"ץ - רועי דויד רידר נ. מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  8466/10

בפני: 
כבוד הנשיאה ד' ביניש

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט א' גרוניס

העותר:
רועי דויד רידר
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיבים:
1. מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל

2. שר הפנים

3. שר השיכון
                                   
עתירה למתן צו על תנאי
                                   
תאריך הישיבה:
ט"ו בכסלו התשע"א      
(22.11.10)

בשם העותר:
עו"ד יצחק בם

בשם המשיבים:
אין התייצבות
נכחו: מפקד מרחב מוריה, נצ"מ דורון יניב;
עו"ד מיכאל פרנקנבורג



בעתירה שלפנינו ניתן צו על תנאי ביום 18.11.2010 ולפיו היה על המשיבים ליתן טעם מדוע לא יאפשרו לקיים משמרת מחאה של עד חמישה אנשים ליד בתיהם של שרים המתגוררים בשכונת הר-נוף בירושלים. לא הוגשה לנו תשובה לצו על תנאי וביום הדיון אף לא התייצב פרקליט מפרקליטות המדינה עקב שביתת הפרקליטים.

בנסיבות האמורות, לאחר חילופי דברים, כשנשמעו טענות בא-כוח העותר ותגובת נציג משטרת ישראל, שהוזמן על ידינו, באנו לידי מסקנה שאין למנוע משמרת מחאה בת חמישה אנשים ולא יותר מכך שיתייצבו במרחק סביר מביתו של השר שהוא נבחר ציבור, ובעתירה שלפנינו מדובר בשרים ישי ואטיאס שהם נבחרי ציבור.

משמרת המחאה תוכל להתייצב במרחק סביר מביתם של כל אחד מהשרים, באופן שתראה ברחוב מגוריהם.

משטרת ירושלים תוכל להגביל את השעות שבהן תתייצב המשמרת, באופן שנבחרי הציבור יוכלו לראות את נוכחותם במקום, אך במספר שעות מוגבל כדי שתהיה התחשבות הולמת בשכנים המתגוררים בסביבה. המתייצבים במשמרת המחאה לא ישתמשו באמצעי הגברה ולא ירימו קולם באופן שמפר בצורה בלתי נסבלת את אורח החיים באותו רחוב.

נוכח העובדה שנמסר לנו כי למשטרה מוגשות בקשות רבות לקיים משמרות מסוג זה, תוכל המשטרה להתנות שלא יתייצבו בעת ובעונה אחת יותר מחמישה האנשים שבמשמרת.

העתירה מתקבלת אפוא, במגבלות שמנינו לעיל.

ניתן היום, ט"ו בכסלו התשע"א (22.11.2010).



ה נ ש י א ה
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט





בג"ץ - פיתוח הגליל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נגד משרד הבריאות - רשות הבריאות





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  10069/07

בפני: 
כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ח' מלצר

העותרות:
1. פיתוח הגליל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

2. החברה לפיתוח הגליל בע"מ
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיב:
משרד הבריאות - רשות הבריאות
                                   
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
                                   
תאריך הישיבה:
כ"ד בתשרי, התש"ע     
(12.10.09)

בשם העותרות:
עו"ד צבי לוינסון

בשם המשיב:
עו"ד שוש שמואלי



השופט ח' מלצר:

1.              עניינה של העתירה שלפנינו התמקד בבקשת העותרות כי בית המשפט יורה למשיב לבוא ולנמק מדוע לא יאשר את מקור המים שממנו סיפקה העותרת 2 מי שתייה לציבור בהם מעורבים שפכי מים הבאים מבריכות דגים (לאחר שאלו הוזנו בחומרי מזון, בכימיקלים מחטאים ובתרופות שונות). מקור מים זה מצוי בדן המערבי, בנקודה שלאחר בריכות הדגים בקיבוץ דן.

2.               הדיון בעתירה התקיים בתאריך 12.10.2009 והתיק הועבר לכתיבת פסק דין. בתאריך 16.9.2010 הודיע המשיב כי בינתיים הושלמה הנחת תשתית הקווים למקור מים חלופי (הדן המזרחי), במקום מקור המים בדן המערבי, שנפסל על ידי המשיב. עוד עידכן המשיב כי העותרות השלימו את הסדרת חיבורן למקור המים החלופי המאושר ואף מספקות ממנו מי שתייה. עמדת המשיב העדכנית היתה כי בשים לב להתפתחויות אלה העתירה התייתרה ודינה להימחק, תוך חיוב העותרות בהוצאותיו ובשכר טרחת עורכי דינו, נוכח העבודה הרבה שהושקעה בתיק מצד הגורמים המקצועיים והמשפטיים – אצל המשיב ובפרקליטות המדינה. 

3.              העותרות לא התנגדו מצידן למחיקת העתירה. עם זאת, העותרות ביקשו כי לא יושתו עליהן כל הוצאות, וזאת לטענתן נוכח התנהלות המשיב במכלול זה. לגישת העותרות, המשיב התחמק במשך זמן רב מלנמק את החלטתו בעניין פסילת מקור המים בדן המערבי ורק לאחר הגשת העתירה קיים המשיב שימוע לעותרות בעניין פסילת מקור המים האמור. העותרות מוסיפות ומציינות כי במהלך הדיון שנערך בפנינו טען המשיב כי סגירת מקור המים לאחר תאריך 31.12.2009 לא תגרום כל נזק, שכן המדינה תוכל להניח קווי מים חדשים תוך שלושה עד שישה חודשים ובהתבסס על אמירה זו לא הוציא בית משפט זה צו ביניים, כפי שביקשו העותרות. העותרות מציינות עוד כי על אף אמירה זו, בחודש דצמבר 2009, משנוכחו לדעת כי אין עדות לכך שהמדינה אכן תניח קווי מים חדשים – פעלו העותרות להנחת קו מים חלופי ביוזמתן ועל חשבונן. בפועל קו המים הונח במהלך החודשים מאי-יוני 2010 ואספקת המים דרכו למתקן העותרות החלה בתאריך 18.7.2010. העותרות טוענות איפוא כי התנהלות העניינים מלמדת על כך שדווקא הן לקחו על עצמן לפעול במהירות כדי לתקן את מחדליו של המשיב, שלא עמד בהצהרתו לבית המשפט ובשים לב לתקדימיותו של המכלול שלפנינו – אין להשית עליהן הוצאות ושכר טירחת עו"ד של המשיב.
4.              המשיב מדגיש בתשובתו לטיעוני העותרות כי לשיטתו לא נפל כל פגם בהתנהלותו אל מול העותרות ומציין כי מאז תחילתו של ההליך להחלפת מקור המים הוא פעל לאבטחת אספקת מים באיכות טובה יותר לציבור בהתאם למקורות המים הקיימים ובעשותו כן הוא שקד על אבטחת האינטרס הציבורי, תוך איזון האינטרסים השונים שעמדו על הפרק. זאת ועוד – בשים לב לעבודה הרבה שהושקעה בתיק זה מצד כל גורמי המדינה הנוגעים בדבר, בהליך שנשמע עד תום – ראוי להשית על העותרות הוצאות ושכר טירחת עו"ד. המשיב מוסיף וגורס כי טענות העותרות לגבי התנהלות המשיב בכל הנוגע להנחת קווי המים ממילא אינן רלבנטיות לשאלת פסיקת ההוצאות וגם אינן מדויקות לגופן, שכן העותרות היו יכולות להתחבר לקווי מקורות הקיימים ולשלם לפי כללי תעריפי מקורות, אולם העדיפו להתחבר ישירות ל"מפעל הדן המזרחי" ובהסכם שערכו עימו הסכימו להניח את הקו למקור המים החדש.
5.              לאחר עיון במכלול החומר שבפנינו ובטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי יש לחייב את העותרות בשכר טירחת עו"ד לזכות המשיב – במידה מתונה יחסית. נפרט את הטעמים למסקנתו זו להלן.

6.              כידוע, בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך וחייב להניח שאותו יריב יישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו. בהתאם, על בעל הדין להניח כי אם יחזור בו מן ההליך שנקט בו – עלול הצד שכנגד לעמוד על חיוב יוזם ההליך בהוצאות שנגרמו לו (ראו: בג"ץ 7812/06 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת (לא פורסם, 15.11.2009) (להלן: עניין בזק)). במקרה כזה, שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה, והסעד שקיבל העותר בפועל (ראו: בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005)). במקרה שבו יוזם ההליך מבקש למחקו, ללא קבלת הסעד המבוקש, יש בכך כדי להצביע לכאורה על העובדה שהגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה (ראו: עניין בזק). עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה ועל בעל הדין לתת הסבר משכנע מדוע ויתר על קיום ההליך (ראו: בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (לא פורסם, 13.2.2007)).

7.              הסעד שהתבקש בעתירה היה כאמור לעיל אישור מקור המים בדן המערבי. אין חולק כי סעד זה לא ניתן לעותרות ומשכך על העותרות הנטל להראות מדוע הגשת העתירה היתה מוצדקת מלכתחילה. בנטל זה לא עמדו העותרות. לטענתן, גם כיום, מקור המים בדן המערבי הוא מקור מים ראוי וגישת המשיב במקרה זה היתה גישה מחמירה מדי, אך כדי להסיר כל חשש הן פעלו, לדבריהן, על מנת לסיים את המחלוקת עם המשיב ולהמשיך באספקה סדירה של מי שתייה לתושבי הצפון. הסכמה זו של העותרות מלמדת כי אף הן בחרו בסופו של דבר שלא להעמיד את הסוגיות התקדימיות שעלו בעתירה זו במבחן.

בהקשר זה יש לזכור עוד כי העותרות עמדו בתחילה על קבלת פסק דין בעתירה, גם לאחר ששמעו את הערות בית המשפט בדיון שהתקיים בתאריך 12.10.2009. בנסיבות אלה – לא רק המשיב ופרקליטות המדינה השקיעו זמן ומאמצים בטיפול בתיק זה, אלא גם בית משפט זה נדרש לעתירה ולטיפול מעמיק בה, על השאלות התקדימיות שהיא העלתה, והתיק עמד לקראת הכרעה בעת שהוגשה ההודעה המעדכנת מטעם המשיב בדבר התייתרות העתירה.

8.              נוכח כל האמור לעיל אנו מורים כדלקמן:

(א)    העתירה תימחק מכוח הסכמת הצדדים.
(ב)    העותרות תישאנה בשכר טרחת עו"ד של המשיב בסך של 10,000 ש"ח, שהוא שיעור מתון ביחס לחיוב שהיה מושת עליהן לו היתה העתירה נדחית בפסק דין מנומק.

ניתן היום, ט"ו בכסלו התשע"א (22.11.2010).


ש ו פ ט ת
ש ו פ ט